תינוק בוכה. מניחים אותו בטרמפולינה, מדליקים מולו מסך או תולים מעליו צעצועים מסתובבים, והבכי נרגע. יש שקט. אני רק מניח שההורים שעושים את זה באים מאהבה ומדאגה ולא מהזנחה חלילה. כל אחד מאיתנו רוצה שלילד יהיה נוח, שיהיה לו טוב ולפעמים רוצים גם קצת שקט בבית. השאלה היא לא אם הכוונה טובה, אלא מה הילד מפסיד באותו רגע שבו הכול נהיה קל.
כי בזמן שהתינוק שוכב שם, הוא לא שוכב על הבטן, לא מרים את הראש, לא מחזק את השרירים שמייצבים את הגו ולא מושיט יד כדי להגיע לצעצוע. הגירוי מגיע אליו בלי שהוא צריך להתאמץ בשבילו. בסקירה ספרותית מצאו שזמן על הבטן קשור להתפתחות מוטורית טובה יותר, אבל המחיר הוא לא רק ביציבה. הוא גם בסקרנות, כי ילד שמתרגל לקבל גירוי בקלות לומד שאין סיבה לזחול לכיוונו.
למה דווקא הפתרונות הטובים הם הבעיה?
אני חושב שזה הפרדוקס: הפתרון מצליח בדיוק במה שהוא מבטיח, ונכשל במה שהוא לא מודד. השפע מאפשר נוחות, אבל מייצר לאורך זמן אי-נוחות גדולה יותר. הטרמפולינה באמת מרגיעה, ההליכון באמת מייצב, הכיסא באמת נוח והטאבלט באמת יעיל. אף אחד מהם לא נכשל, ולכן כמעט אף אחד לא שם לב למחיר.
וכשמסתכלים מקרוב, רואים שכל הפתרונות האלה עושים את אותו הדבר: הם עושים את העבודה במקום הגוף. חלקם תומכים בגוף מבחוץ, ואז הוא לא צריך לייצב את עצמו מבפנים. חלקם מביאים את הגירוי עד אליו, ואז אין סיבה להתאמץ. וחלקם מנקים את העולם מסיכון או נפילה, ואז אין ממה ללמוד.
איך זה נראה לאורך החיים?
בצעדים הראשונים. כדי לעזור לילד להתחיל ללכת, נותנים לו הליכון. ממש כמו אדם מבוגר שנזקק להליכון, הוא מקבל יציבות שהגוף שלו עוד לא פיתח. אבל ילד לומד לייצב את עצמו בדיוק מהרגעים שבהם הוא נשען על משהו שהוא בחר בעצמו, מאבד שיווי משקל, נופל וקם, ומחפש פתרון אחר. כשמונעים ממנו את הנפילה מתוך חשש שיקרה לו משהו או מתוך איזו שאיפה שילמד ללכת מהר יותר, מונעים ממנו גם את מה שמפתח את מערכת האיזון. וגם במחקר מצאו כבר שאלה שהשתמשו בהליכון הלכו באופן עצמאי מאוחר יותר מאלה שלא.
ואותו דבר עם נעליים. אני זוכר שכשילדיי החלו ללכת האיצו בנו לרוץ ולקנות נעלי ניו-בורן, כאילו הם לא יצטרכו לסגור את כף הרגל שלהם למשך שארית חייהם בהמשך. אני דווקא בחרתי לחכות עם הרעיון, והילדים הלכו יחפים כמה שיותר, גם בגן השעשועים, למרות החשש שאולי בטעות יכנס להם קוץ לכף הרגל חס וחלילה. הסיבה היא פשוטה. כף רגל שמרגישה את הקרקע לומדת להגיב לסביבה, לפתח את התחושה ומאלצת את הילדים לשים לב לסביבתם. במחקר מקיף שבדק 2,300 ילדים נמצאה כף רגל שטוחה אצל כ-9% מאלה שנעלו נעליים, מול 3% אצל אלה שלא, וככל שהנעל הייתה סגורה יותר, כך המצב היה גרוע יותר.
בילדות. "אל תטפס", "תיזהר שלא תיפול", "תפסיק להסתובב". לפני זמן מה פנתה אליי אמא שהבן שלה התחיל לשחק כדורגל, ושאלה אם נעלי הכדורגל לא מסוכנות, שלא ישבור את הרגל. אני מבין את השאלה הזו לגמרי, ובכל זאת ילד שגדל בתוך עולם של איסורים וזהירות-יתר לומד לחשוש גם ממה שאפשרי ולא מהווה סכנה. מחקרים מצאו שמשחק חופשי שיש בו סיכון קשור ליותר פעילות גופנית ולבריאות חברתית טובה יותר, וחוקרים מנורווגיה הציעו שמשחק כזה הוא בדיוק מה שמלמד ילדים להתגבר על פחדים. דווקא במקום שבו אנחנו מנסים לשמור על הבטיחות של הילדים, אנחנו דווקא פוגעים בה. וכשמרבים לדבר על חוסן מנטלי ויציבות רגשית – זה מתחיל בדיוק במקומות האלה.
בבית הספר. ממהרים להכניס טאבלטים לכיתות, ופחות ופחות כותבים בעט ובעיפרון. העבודה הופכת שטוחה יותר ודו-ממדית, וזה פוגע לא רק בהתפתחות הכתיבה, אלא במוטוריקה העדינה וביכולת לעשות מניפולציות עם האצבעות, כמו לחתוך עם סכין או לשרוך נעליים. מעבר לזה, הכתיבה עצמה מחייבת ישיבה יציבה, כך שגם היציבה נפגעת. במחקר על ילדים בני חמש שעוד לא ידעו לקרוא, האזור במוח שמשמש לקריאה הופעל כשהם הסתכלו על אותיות רק אחרי שכתבו אותן ביד, ולא אחרי שהקלידו אותן.
בגיל ההתבגרות. הקורקינט החשמלי וההסעה החליפו כמעט בבת אחת את ההליכה ואת האופניים. סקירה מחקרית רחבה מצאה שילדים שמגיעים לבית הספר ברגל או באופניים פעילים יותר, ושמי שמגיע באופניים בכושר לב-ריאה טוב יותר. הרצון להיות נייד יותר מובן, אבל גם כאן יש כבר מכשיר שעושה את העבודה עבור האדם במקום להתאמץ. וכדי להתנייד ביתר קלות פורחת תעשייה שלמה של כלי תחבורה חשמליים שמצמצמת זמן תנועה.
ובחיים הבוגרים. כיסא משרדי שכביכול מותאם למנח הגוף. בסוף, הגב נשען על משענת שלא מאפשרת לחזק את מייצבי הגו, וכשרוצים להתקרב למסך הגו כבר לא מחזיק את עצמו ונוצרת שפיפה קדימה, שמשפיעה על היציבה ולאורך זמן עשויה להשפיע גם על תפקוד איברים פנימיים. הכיסא גם עוזר להסתובב ביתר קלות כשהציר שמסובב את הכיסא לכל כיוון חוסך לנו את הרוטציה של הצוואר ושל הגו, מצמצם את טווחי התנועה ועשוי לפגוע גם בתפיסת המרחב.
ויש מקום שבו כבר הבינו את זה
בכדורסל עברו בשנים האחרונות מנעליים גבוהות לנמוכות. הנעל הגבוהה נועדה בתחילה לשמור על הקרסול, אבל השמירה הזו הגבילה את אפשרויות התנועה שהקרסול יודע לייצר. וכשהקרסול לא זז, התנועה יוצאת ממקום אחר, לרוב מהברך, שהמבנה הביומכני שלה לא בנוי לנוע במישורים שהקרסול מאפשר.
והמחקר תומך בזה מכמה כיוונים. בניסוי שבו יותר מ-600 שחקני כדורסל קיבלו באקראי נעליים גבוהות או נמוכות, לא נמצא הבדל בנקעים בקרסול. כלומר, ההגנה שהנעל הבטיחה לא נמצאה בפועל. בניסוי אחר, נעל עם תמיכה מוגברת בקרסול פגעה בניתור והאטה את הריצה. וסקירה של מחקרים על מגני קרסול מצאה שהם משנים את אופן הנחיתה בצורה שעלולה להעמיד את השחקן בסיכון גבוה יותר לפציעה. כלומר, הרצון לשמור על הקרסול פשוט פגע בביצועים ולא הפחית פוטנציאל פגיעה.
אז מה, להפקיר אותם?
לא. ואני חושב שכאן נמצא ההבדל החשוב. ההפך מפתרון מלאכותי הוא לא להשאיר את הילד לבד מול הקושי, אלא לתת לו להתמודד איתו כשמישהו מספק סביבה בטוחה. אני קורא לזה אי-ודאות במשימה, ודאות בבטיחות: התינוק על הבטן כשאנחנו לידו על השטיח כדי שלא יכניס משהו לא רצוי לפה, הילד שמטפס כשאנחנו מתחת לעץ למקרה שירגיש שהוא מאבד איזון, הפעוט שנופל וקם כשאנחנו לצידו.
ולבחירת המילים יש משמעות. במקום "אסור לטפס על זה", אפשר לשאול "איך כן?", בוא נבדוק איך עושים את זה בצורה בטוחה. ילד ששומע את זה מקבל מסר אחר: מותר לנסות, מותר ליפול, ומישהו פה בשבילי וגם כדאי וצריך לתכנן.
מה אנחנו מוכנים להקריב בשם הנוחות?
ככל שאני פוגש יותר ילדים, הורים ומאמנים, כך אני מבין שהשאלה הזו לא שייכת רק לגיל הרך. בשם הנוחות אנחנו מוותרים, צעד אחר צעד, על התפקוד הגופני היומיומי שלנו, ובסוף זה מוביל דווקא לאי-נוחות: תחלואה, תפקוד לקוי, ואפילו טעויות בשיקול הדעת במצבים שבהם הגוף היה צריך לדעת מה לעשות לפני שהספקנו לחשוב.
אז בפעם הבאה שמשהו מבטיח לעשות את החיים של הילד קלים יותר, אני מזמין אתכם לשאול שאלה אחת לפני שאתם קונים אותו: מה הגוף שלו לא יצטרך לעשות מעכשיו, ומה זה אומר על מה שהוא לא ילמד ואיך הוא יתפתח?
להמשיך מכאן
- מיומנויות יסוד: מה זה, ולמה זה הדבר הראשון שצריך לאמן
- מוטוריקה גסה אצל ילדים: לא כמה כוח יש לו, אלא כמה כוח הוא יודע לגייס
- ויסות חושי אצל ילדים: מתי זו בעיה חושית, ומתי זו הסביבה
- ילד שמפחד מהכדור, ולמה זה כמעט אף פעם לא פחד
ואם אתם רוצים להבין איך כל זה מתחבר לתמונה אחת, ריכזתי את העקרונות שלי בספר הדיגיטלי "על ספורט, תנועה ואימון ילדים" – מאה תובנות על החיבור בין המוח, הגוף והרגש, למאמנים, להורים ולאנשי חינוך.
יש לכם שאלה, או מקרה מהשטח שקשור לנושא? אשמח לשמוע - כתבו לי במייל.
רוצים לקבל את התכנים שלי ישירות למייל? להצטרפות לניוזלטר
מקורות
Barrett, J. R., Tanji, J. L., Drake, C., Fuller, D., Kawasaki, R. I., & Fenton, R. M. (1993). High- versus low-top shoes for the prevention of ankle sprains in basketball players: A prospective randomized study. The American Journal of Sports Medicine, 21(4), 582-585.
Brizuela, G., Llana, S., Ferrandis, R., & García-Belenguer, A. C. (1997). The influence of basketball shoes with increased ankle support on shock attenuation and performance in running and jumping. Journal of Sports Sciences, 15(5), 505-515.
Brussoni, M., Gibbons, R., Gray, C., Ishikawa, T., Sandseter, E. B. H., Bienenstock, A., Chabot, G., Fuselli, P., Herrington, S., Janssen, I., Pickett, W., Power, M., Stanger, N., Sampson, M., & Tremblay, M. S. (2015). What is the relationship between risky outdoor play and health in children? A systematic review. International Journal of Environmental Research and Public Health, 12(6), 6423-6454.
Hewitt, L., Kerr, E., Stanley, R. M., & Okely, A. D. (2020). Tummy time and infant health outcomes: A systematic review. Pediatrics, 145(6), e20192168.
James, K. H., & Engelhardt, L. (2012). The effects of handwriting experience on functional brain development in pre-literate children. Trends in Neuroscience and Education, 1(1), 32-42.
Larouche, R., Saunders, T. J., Faulkner, G. E. J., Colley, R., & Tremblay, M. S. (2014). Associations between active school transport and physical activity, body composition, and cardiovascular fitness: A systematic review of 68 studies. Journal of Physical Activity and Health, 11(1), 206-227.
Mason-Mackay, A., Whatman, C., & Reid, D. (2016). The effect of ankle bracing on lower extremity biomechanics during landing: A systematic review. Journal of Science and Medicine in Sport, 19(7), 531-540.
Rao, U. B., & Joseph, B. (1992). The influence of footwear on the prevalence of flat foot: A survey of 2300 children. The Journal of Bone and Joint Surgery. British Volume, 74(4), 525-527.
Sandseter, E. B. H., & Kennair, L. E. O. (2011). Children's risky play from an evolutionary perspective: The anti-phobic effects of thrilling experiences. Evolutionary Psychology, 9(2), 257-284.
Siegel, A. C., & Burton, R. V. (1999). Effects of baby walkers on motor and mental development in human infants. Journal of Developmental & Behavioral Pediatrics, 20(5), 355-360.
