כמה פעמים שמעתם מאמן צועק לילד "תרים את הראש!" או "מה, אתה לא רואה?!"? אני שומע את זה כמעט בכל מגרש שאני מגיע אליו, ואני חושב שמאחורי המשפט הזה יש הנחה שכמעט אף אחד לא עוצר לבדוק: שלראות את המשחק זה משהו שקורה מעצמו, ושאם הילד לא רואה, זה כי הוא לא מתאמץ מספיק.
ככל שאני פוגש יותר ילדים ומאמנים, כך אני משתכנע שההפך הוא הנכון. ראייה מרחבית בספורט היא מיומנות נרכשת, בדיוק כמו מסירה או כדרור, ומיומנות לא מלמדים בצעקה.
למה יש שחקנים ש"יודעים" לאן הכדור יגיע
למה יש שחקנים שמרגישים את המשחק טוב יותר מאחרים? איך זה ששחקן אחד כבר יודע לאן הכדור יגיע לפני שזה קורה, בעוד שאחרים תמיד מגיבים שנייה מאוחר מדי? זה לא קסם, וגם לא בהכרח עניין של כישרון מולד. מטא-אנליזה שאספה עשרות מחקרים על ספורטאים מצאה שמומחים מזהים רמזים, מצפים למה שיקרה ומקבלים החלטות מהר ומדויק יותר ממתחילים, ושגם הדרך שבה הם מסתכלים שונה: פחות קפיצות של המבט, ועצירות ארוכות יותר על מה שחשוב.
אחד הממצאים המעניינים ביותר בתחום נקרא Quiet Eye, "עין שקטה". זה המבט האחרון, היציב, על המטרה רגע לפני שמבצעים את הפעולה. ג'ואן ויקרס צילמה את תנועות העיניים של קלעי כדורסל בזריקות עונשין ומצאה שהקלעים הטובים יותר נעלו מבט על הטבעת לזמן ארוך יותר לפני הזריקה. מאז הממצא הזה חזר בענפים רבים, ומטא-אנליזה של עשרות מחקרים מצאה הבדל גדול מאוד בין מומחים למתחילים באורך המבט הזה, וגם שכאשר מאמנים אותו, הביצוע משתפר.
תחשבו על קלע כדורסל שלא רק זורק אלא נועל מבט על הטבעת, על שחקן כדורגל שלפני מסירה לא מסתכל על הכדור אלא על השטח, קובע מטרה ורק אז מבצע, ועל טניסאי שקורא את כיוון הגוף של היריב לפני שהכדור בכלל עזב את המחבט ונועל את הכוונות לשטח שיריבו יתקשה להגיע אליו. בכל המקרים האלה מה שנראה כמו "חוש למשחק" הוא בעצם הרגל של איפה להסתכל ומתי.
ואני מציין שזה לא רק ספורט. במחקר על מתמחים בכירורגיה, קבוצה שתורגלה לנעול מבט לפני כל שלב בקשירת תפר השיגה ציונים גבוהים יותר, קשרה מהר יותר ושמרה על הביצוע גם במבחן העברה, בעוד שהקבוצה שקיבלה הדרכה טכנית בלבד ירדה בביצוע.
ילד בן 8 לא רואה מה שמבוגר רואה
כאן אני חושב שנמצאת הטעות הגדולה של "תרים את הראש". גם אם ילד מרים את הראש, הוא לא בהכרח קולט את מה שהמאמן שלו רואה. היכולת להפיק מידע מכל השדה החזותי, לשים לב לכמה דברים בו-זמנית ולסנן את מה שלא חשוב, ממשיכה להשתפר לאורך כל שנות בית הספר היסודי, ובמחקר שבדק ילדים בני 5 עד 22 היא הגיעה לרמה של מבוגרים רק סביב גיל 14.
אז אם אנחנו דורשים מילד בן 8 להרים את הראש ומצפים שיזהה תנועה של שחקן במרחק 20 מטרים, יכול להיות שזה לא שהוא לא רוצה. יכול להיות שהוא פשוט עוד לא יכול. במקום להעיר, חשוב לאמן אותו באופן שמתאים לשלב ההתפתחותי שלו, ולהתאים את הסביבה ליכולת התפיסתית שיש לו היום.
יצא לכם פעם לשאול למה ילדים צעירים מרבים לשחק צפוף ולהתנפל על הכדור? תופעה מוכרת שכולנו בודאי מכירים. המיקום והתנועה שלהם במרחב נובעת בראש ובראשונה מהתפיסה החזותית שלהם. כך שלהעמיד ילד בן 9 בעמדות במגרש זה בעיקר, בזבוז זמן מוחלט – בזמן הזה אפשר לתת לו לשחק משחקון של 2 על 2 בשטח קטן, כזה שיאפשר לו להתמודד עם תפיסת המרחב בצורה טובה יותר.
ומה עם הילדים שמתקשים בתנועה?
שימו לב לממצא הזה, כי לדעתי הוא חשוב במיוחד לכל מי שמאמן ילדים. חוקרים מאוניברסיטת אקסטר צילמו את תנועות העיניים של ילדים בני 9 עד 10 בזמן שזרקו כדור לקיר ותפסו אותו. ילדים עם קואורדינציה טובה תפסו 92% מהכדורים, ילדים עם קושי קואורדינטיבי תפסו 35%, ומה שהבדיל ביניהם לא היה מהירות הכדור אלא המבט: הילדים הטובים נעלו מבט על הקיר לפני הזריקה כמעט פי שניים יותר זמן, ועקבו אחרי הכדור זמן ארוך יותר לפני התפיסה.
באותה קבוצה עשו אחר כך את הצעד הבא, ולקחו ילדים עם הפרעת קואורדינציה התפתחותית (DCD). חצי מהם קיבלו הדרכה רגילה על תנועת הידיים, והחצי השני למדו בנוסף איפה להסתכל ומתי. בקבוצה שלמדה לכוון את המבט איכות התפיסה השתפרה באופן מובהק לעומת הקבוצה השנייה, והמבט הארוך נשמר גם במבחן שנערך שישה שבועות אחרי. כלומר, לחלק מהילדים שאנחנו מתייגים כ"לא קואורדינטיביים" אולי חסרה פחות תנועה ויותר ידיעה איפה לשים את העיניים.
"תרים את הראש" הוא לא תרגיל
גם במשחק עצמו, מה שמבדיל שחקנים הוא לא שהם מרימים את הראש פעם אחת, אלא כמה פעמים וכמה רחב הם סורקים את הסביבה לפני שהכדור מגיע אליהם. במחקר על שחקני כדורגל במשחקי 11 נגד 11, שחקנים שסובבו את הראש יותר ולטווח רחב יותר לפני שקיבלו כדור הסתובבו איתו יותר, מסרו יותר קדימה ושיחקו לצד השני של המגרש. הם פשוט מצוינים באיסוף מידע וקידוד המידע שרלוונטי.
אז מה עושים במקום
אני לא נותן כאן תוכנית אימון, אבל כמה עקרונות שאפשר להתחיל מהם כבר באימון הבא:
- מתחילים במרחקים קטנים. מכיוון שהיכולת הזו עוד מתפתחת, אין טעם להכריח ילדים צעירים לראות את כל המגרש כשהם עוד לא מסוגלים לכך. מרחב קטן, מעט שחקנים, ומגדילים בהדרגה.
- מבט לפני פעולה. הילד נדרש לנעול מבט על המטרה לפני שהוא פועל, להתמקד בטבעת לפני זריקה או בחבר לקבוצה לפני מסירה.
- ראייה בזמן תנועה. הילד שומר מבט על נקודה קבועה, מזהה סימנים ואומר מה הם או זוכר רצף שלהם ומבטא אותם מילולית, בזמן שהוא מזיז את הראש או את הגוף.
- כמה מקורות מידע בבת אחת. מקבלים מסירות מכמה ילדים מכיוונים שונים, כשבכל פעם צריך לזהות מי מסר ולהחזיר לו, ובו-זמנית לזהות מאיפה יגיע הכדור הבא.
ואם זה מזכיר לכם את מה שכתבתי על בלייזפוד ואימון תגובה לאור, זה לא במקרה. גם שם הטענה הייתה שהעין לומדת לקרוא אנשים ומצבים ולא נורות. ועל הצד השני של אותו מטבע, למה כדאי לפעמים דווקא להוריד את הראייה ולתת לגוף להרגיש, כתבתי במאמר על ויסות חושי אצל ילדים.
להמשיך מכאן
אם אתם מאמנים ילדים ורוצים להפוך את זה לכלי עבודה קבוע, כזה שיש לו רציונל ברור והתאמה לגיל, זה בדיוק מה שאנחנו עושים בקורס אימון ילדים ונוער של מולטי סקילס, לצד העקרונות של למידה מוטורית שעליהם כל זה נשען.
מקורות
Bennett, D. M., Gordon, G., & Dutton, G. N. (2009). The useful field of view test: Normative data in children of school age. Optometry and Vision Science, 86(6), 717-721.
Causer, J., Harvey, A., Snelgrove, R., Arsenault, G., & Vickers, J. N. (2014). Quiet eye training improves surgical knot tying more than traditional technical training: A randomized controlled study. The American Journal of Surgery, 208(2), 171-177.
Lebeau, J.-C., Liu, S., Sáenz-Moncaleano, C., Sanduvete-Chaves, S., Chacón-Moscoso, S., Becker, B. J., & Tenenbaum, G. (2016). Quiet eye and performance in sport: A meta-analysis. Journal of Sport and Exercise Psychology, 38(5), 441-457.
Mann, D. T. Y., Williams, A. M., Ward, P., & Janelle, C. M. (2007). Perceptual-cognitive expertise in sport: A meta-analysis. Journal of Sport and Exercise Psychology, 29(4), 457-478.
McGuckian, T. B., Cole, M. H., Jordet, G., Chalkley, D., & Pepping, G.-J. (2018). Don't turn blind! The relationship between exploration before ball possession and on-ball performance in association football. Frontiers in Psychology, 9, 2520.
Miles, C. A. L., Wood, G., Vine, S. J., Vickers, J. N., & Wilson, M. R. (2015). Quiet eye training facilitates visuomotor coordination in children with developmental coordination disorder. Research in Developmental Disabilities, 40, 31-41.
Vickers, J. N. (1996). Visual control when aiming at a far target. Journal of Experimental Psychology: Human Perception and Performance, 22(2), 342-354.
Vine, S. J., & Wilson, M. R. (2011). The influence of quiet eye training and pressure on attention and visuo-motor control. Acta Psychologica, 136(3), 340-346.
Wilson, M. R., Miles, C. A. L., Vine, S. J., & Vickers, J. N. (2013). Quiet eye distinguishes children of high and low motor coordination abilities. Medicine & Science in Sports & Exercise, 45(6), 1144-1151.
