מאת: חי סיני
"מרפק למעלה. יד אחורה. לא, יותר. רגל שמאל קדימה. עכשיו תזרוק." עוד רגע נצטרך לחלק לילדים חוברת הוראות הרכבה.
כל מאמן ילדים מכיר את הרגע הזה, מהצד של מי שמדבר. ומי שעוצר להסתכל על הילד באותו רגע רואה משהו אחר לגמרי: ילד שחושב. ילד שמנסה לזכור מה נאמר לו, מסדר בראש את סדר הפעולות, ומבצע תנועה מסורבלת, איטית ומהוססת. בדיוק ההפך ממה שרצינו.
אני רוצה לעצור על זה, כי בעיניי זו אחת הנקודות שהכי פחות מדברים עליהן באימון ילדים: לא מה אנחנו מלמדים, אלא איך אנחנו אומרים את זה.
יותר הסברים זה לא יותר למידה
ברוב המקרים, ובאופן די טבעי, אנחנו הולכים קודם כל ללמידה מפורשת. להסביר. לפרק. לתקן. לתת עוד דגש, עוד פרט, עוד הוראה. זה מרגיש מקצועי, וזה נותן לנו תחושה שאנחנו באמת מלמדים.
אבל לפעמים קורה בדיוק ההפך. הילד מוצף, הקשב יורד, והוא כבר לא בתהליך של למידה. הוא בתהליך של עמידה בהוראות.
וזה לא רק עניין של עומס. ברגע שהקשב של הילד עסוק במנח של המרפק שלו, הוא לא פנוי לכל מה שקורה סביבו: לכדור, לחבר לקבוצה, לתנועה של היריב. כתבתי על זה במאמר על ראייה מרחבית: מה שהשחקן רואה הוא מה שהוא יכול להחליט עליו. ילד שמסתכל פנימה, על הגוף שלו, לא מסתכל החוצה.
ויש עוד מחיר, פחות גלוי. ריצ'רד מאסטרס לימד שתי קבוצות של מתחילים להגליש כדור גולף אל הגומה. קבוצה אחת קיבלה הוראות טכניות מפורשות. השנייה התאמנה בלי הוראות, ובמקביל נדרשה לומר בקול אותיות אקראיות, כדי שלא תוכל לבנות לעצמה כללים מודעים. שתיהן השתפרו. אבל כשהכניסו אותן למצב של לחץ, הקבוצה שלמדה בדרך המפורשת הפסיקה להשתפר, והקבוצה שלמדה בלי הסברים המשיכה להתקדם. במילים פשוטות: ידע שהלומד מחזיק בראש כרשימת כללים הוא הידע שהכי קל לאבד ברגע האמת.
לאן הולך הקשב: פנימה או החוצה
המחקר על זה רחב מאוד, ורובו מגיע מגבריאלה וולף ועמיתיה. ההבחנה פשוטה:
מיקוד פנימי מפנה את הקשב של הלומד אל הגוף שלו. איפה לשים את הרגל, מה לעשות עם המרפק, כמה לכופף.
מיקוד חיצוני מפנה את הקשב אל מה שהתנועה אמורה לעשות בעולם. אל הכיוון, אל התוצאה, אל החפץ, אל הדימוי.
באחד הניסויים המוקדמים לימדו אנשים לעבוד על סימולטור סקי. קבוצה אחת התבקשה להתרכז בכפות הרגליים, והשנייה בלחץ שהיא מפעילה על הגלגלים של הפלטפורמה שעליה עמדו. אותה תנועה בדיוק, רק לאן שהקשב מכוון השתנה. הקבוצה שהתרכזה בגלגלים, כלומר במיקוד חיצוני, למדה טוב יותר. וולף סיכמה כעבור חמש־עשרה שנה עשרות מחקרים בנושא, ומצאה שהיתרון של מיקוד חיצוני חוזר על עצמו במגוון רחב של מיומנויות ורמות: גם בדיוק של הביצוע וגם ביעילות שלו. וחשוב לומר ביושר: רוב המחקרים הקלאסיים בתחום נעשו במבוגרים. המחקר בילדים מצומצם יותר והתוצאות בו פחות אחידות, אבל הכיוון דומה. וגם ההיגיון בדבר, משום שהקיבולת של ילדים להכיל פריטי מידע פחותה משל מבוגרים ולכן זה מחזק את הצורך בטכניקות של למידה מרומזת.
סקירה שעוסקת במיוחד בהנחיה של ספורטאים צעירים ממליצה להעדיף רמזים חיצוניים על פני רמזים פנימיים, ולהקפיד שיהיו קצרים, פשוטים וברורים. פחות מילים, פחות עומס, ויותר קשב פנוי למשימה עצמה.
לא לפרק את התנועה, לתת לה מטרה
אז מה עושים במקום? קחו את הנחיתה מקפיצה. במקום להסביר לילד שצריך לכופף את הברכיים, לספוג עם הקרסוליים ולהישאר מאוזן, אפשר לבקש ממנו דבר אחד: "תנחת כל כך בשקט שאף אחד לא ישמע אותך." או "תחשוב שאתה קופץ לשלולית, אבל אסור שהמים ישפריצו".
עכשיו יש לו בעיה לפתור, והתשובה מתקבלת מיד. נחיתה רועשת היא נחיתה נוקשה, וכדי שתהיה שקטה הגוף חייב לספוג. הברכיים מתכופפות, הקרסוליים עובדים, והילד בודק את עצמו לפי הצליל, בלי שמישהו יעמוד מעליו. לא נאמרה מילה על הברך, ובכל זאת הגוף התארגן לתנועה שרצינו. ועם ילדים, זה בדיוק העניין. אי אפשר לפרק לילד בן שמונה כל שלב בתנועה. אפשר לתת לתנועה מטרה.
אותו היגיון עובד בעוד המון מצבים. בשינוי כיוון, במקום "תתכופף נמוך": "תיגע בקונוס עם היד לפני שאתה מסתובב". בתנועה הצידה, במקום להסביר איך להחזיק את הגוף יציב: "שקית שעועית על הראש, ותזוז עד הקונוס בלי שהיא תיפול". ובזריקה, במקום מרפק ויד: "תזרוק כך שהכדור יפגע בעיגול שעל הקיר". בכל הדוגמאות האלה המטרה נמצאת מחוץ לגוף, ובכל אחת מהן הילד יודע לבד אם הצליח.
ויש עוד פרט שכדאי לשים לב אליו. במחקר על שיווי משקל מצאו מקנווין, שיי ווולף שמיקוד חיצוני רחוק יותר מהגוף שיפר את הלמידה יותר ממיקוד חיצוני שקרוב לגוף. אז כשבוחרים מטרה, כדאי לחפש אותה קצת רחוק: הקונוס, העיגול על הקיר, ולא היד או הרגל. פחות פירוק של הגוף מבפנים, ויותר מטרה מבחוץ שהגוף מתארגן אליה.
הכוח של אנלוגיה
אנלוגיה הולכת עוד צעד. דימוי בונה לילד תמונה חדשה ברגע זה. אנלוגיה לוקחת משהו שהוא כבר מכיר מהחיים שלו, ומשאילה ממנו את התחושה לתנועה חדשה. "תתפוס את הכדור כמו ביצה, שלא תישבר" עושה עבודה שעשר הוראות טכניות לא עושות: ידיים רכות, ספיגה, ליווי של הכדור אל הגוף, הכול בתוך תמונה אחת שכל ילד מכיר. ויש לה גם בדיקה מובנית: כדור שקפץ מהידיים הוא ביצה שנשברה.
גם לזה יש גיבוי מחקרי. ליאו ומאסטרס לימדו מתחילים מכת טופספין בטניס שולחן. קבוצה אחת קיבלה שורה של הוראות טכניות, והשנייה קיבלה אנלוגיה אחת פשוטה. בקצב הלמידה לא היה הבדל. ההבדל הופיע כשנדרשו לבצע משימה נוספת במקביל: הביצוע של קבוצת האנלוגיה נשאר יציב יותר. במחקר המשך על קליעה לסל נמצאה תמונה דומה: לומדים שקיבלו אנלוגיה אחת שמרו על הביצוע טוב יותר תחת עומס מאשר לומדים שקיבלו הוראות מפורשות.
זה בדיוק מה שאנלוגיה יודעת לעשות. היא אורזת כמה רכיבים של תנועה בתוך רעיון אחד. במקום שהילד יחזיק בראש רצף של הוראות, הוא מחזיק תמונה אחת, ומתוכה הגוף כבר מתחיל להתארגן.
ועוד דבר חשוב. מאמנים חוששים לפעמים שאם האנלוגיה לא מדויקת בכל פרט, הילד "ילמד לא נכון". אבל בשלב שבו הילד עוד לא התנסה מספיק בתנועה, מה שהוא צריך זה לא דיוק מקסימלי. הוא צריך כניסה מוצלחת לחוויה. ההתנסות קודמת לדיוק, וההבנה הראשונית קודמת לליטוש.
קודם עושר תנועתי, אחר כך דיוק
וכאן אני מגיע לבעיה הגדולה יותר. מרבית הילדים שמגיעים אלינו היום לא מספיק מיומנים. הם לא זזים מספיק, לא חוו מספיק, ולא אספו מספיק פתרונות תנועתיים. אני קורא לזה עוני תנועתי.
ילד בעוני תנועתי שמקבל רצף של תיקונים טכניים חווה בעיקר כישלון. כל הוראה מזכירה לו מה הוא לא יודע לעשות. ומשם הדרך להימנעות מתנועה קצרה מאוד.
לכן הסדר צריך להיות הפוך. קודם מייצרים עושר תנועתי: ילד שזז, שמצליח, שנהנה ושרוצה עוד. ומתוך העושר הזה מתחילים לדייק. זה גם ההיגיון של חזרתיות ללא חזרתיות: המטרה נשארת, התנאים משתנים, והגוף מוצא את הפתרון בעצמו. ואם רוצים להבין למה השיפור המהיר שרואים אחרי תיקון טכני לא בהכרח אומר שמשהו נלמד, כתבתי על זה במאמר על למידה מוטורית.
פחות מילים, יותר דיוק
פחות הוראות לא אומר פחות שליטה, ולא אומר פחות מקצוענות. להפך. מאמן שמדבר פחות נדרש להיות הרבה יותר מדויק בבחירת המילים שלו. קצר יותר, מהיר יותר, תכליתי יותר.
וזה לא אומר שאסור אף פעם לדבר על הגוף. כשיש סיכון לפציעה, או טעות שחוזרת שוב ושוב ולא מתקנת את עצמה, הוראה ישירה וממוקדת היא בדיוק הכלי הנכון. רק שכדאי לסיים אותה במטרה אחת בחוץ.
אני מזמין אתכם לבחור תנועה אחת שאתם מלמדים, ולשאול את עצמכם: איך אפשר להוביל אליה דרך מטרה בסביבה, דרך דימוי, או דרך משהו שהילד כבר מכיר מהעולם שלו, עם מינימום הסברים על הגוף עצמו?
ובסוף האימון, השאלה החשובה היא לא מה אמרתי לילדים, אלא מה הם עשו בלי שאמרתי.
איך בונים את המעקף הזה בפועל, ומה הם הכלים שילד צריך כדי לבנות ביטחון בתנועה? על זה בדיוק אנחנו עובדים בקורס ההסמכה למאמני ילדים, בשטח ועם ילדים אמיתיים.
יש לכם שאלה, או מקרה מהשטח שקשור לנושא? אשמח לשמוע - כתבו לי במייל.
רוצים לקבל את התכנים שלי ישירות למייל? להצטרפות לניוזלטר
מקורות
Barillas, S. R., Oliver, J. L., Lloyd, R. S., & Pedley, J. S. (2021). Cueing the youth athlete during strength and conditioning: A review and practical application. Strength and Conditioning Journal, 43(3), 29–42. https://doi.org/10.1519/SSC.0000000000000567
Lam, W. K., Maxwell, J. P., & Masters, R. S. W. (2009). Analogy versus explicit learning of a modified basketball shooting task: Performance and kinematic outcomes. Journal of Sports Sciences, 27(2), 179–191. https://doi.org/10.1080/02640410802448764
Liao, C.-M., & Masters, R. S. W. (2001). Analogy learning: A means to implicit motor learning. Journal of Sports Sciences, 19(5), 307–319. https://doi.org/10.1080/02640410152006081
Masters, R. S. W. (1992). Knowledge, knerves and know-how: The role of explicit versus implicit knowledge in the breakdown of a complex motor skill under pressure. British Journal of Psychology, 83(3), 343–358. https://doi.org/10.1111/j.2044-8295.1992.tb02446.x
McNevin, N. H., Shea, C. H., & Wulf, G. (2003). Increasing the distance of an external focus of attention enhances learning. Psychological Research, 67(1), 22–29. https://doi.org/10.1007/s00426-002-0093-6
Wulf, G. (2013). Attentional focus and motor learning: A review of 15 years. International Review of Sport and Exercise Psychology, 6(1), 77–104. https://doi.org/10.1080/1750984X.2012.723728
Wulf, G., Höß, M., & Prinz, W. (1998). Instructions for motor learning: Differential effects of internal versus external focus of attention. Journal of Motor Behavior, 30(2), 169–179. https://doi.org/10.1080/00222899809601334


