אימון מנטלי לילדים בספורט: למה רוב הבעיות המנטליות נולדות באימון עצמו

מאת: חי סיני

שני ילדים נכנסים לאותו אולם. אחד מהם כבר נתלה על הקורה, זורק כדור לקיר, מטפס על הספסל. השני עומד בצד ומתבונן. אותו חלל, אותו ציוד, אותו מאמן – ורק אחד מהם נכנס לפעולה.

ומה שקורה מיד אחר כך הוא כמעט תמיד אותו דבר: הילד השני מקבל תווית. חסר לו ביטחון. אין לו מוטיבציה. הוא נלחץ. ואם זה חוזר על עצמו כמה פעמים, מישהו יציע להפנות אותו לאימון מנטלי.

ההנחה שלי היא שהשאלה מופנית לכיוון הלא נכון.

ואם הגעת לכאן כי חיפשת הכשרה או קורס באימון מנטלי לילדים – סביר שאתה מאמן שפוגש ילד שנתקע, ואין לך כלים מסודרים בשביל זה. זו סיבה טובה מאוד לחפש, ואני לא מתכוון לשכנע אותך לוותר. אני רק מבקש שתבדוק דבר אחד לפני, כי ברוב המקרים שאני פוגש הוא זה שמשנה את כל התמונה.

מאיפה העולם הזה הגיע, ולמה שם הוא נכון לגמרי

כשנדאל עומד מול פדרר, או כשקרוס עומד מול בוסקטס, הצד המנטלי מכריע. ברמה הזו פערי היכולת מזעריים, ולכן כל יציאה מאיזון – רגע של כעס, היסוס, מחשבה על הנקודה הקודמת – נותנת יתרון מיידי ליריב. אין מרווח טעות, והיכולת להישאר מכוונן היא חלק מהמקצוע.

זה נכון, וזו הסיבה שפסיכולוגיית הספורט היא מקצוע אמיתי ומבוסס.

הבעיה מתחילה כשלוקחים את הכלים האלה מהפסגה התחרותית ומשליכים אותם על ילדים בני שתים-עשרה ושלוש-עשרה, ולפעמים צעירים בהרבה. ילד בן שתים-עשרה אינו נדאל בגרסה קטנה. הוא לא נמצא במצב שבו פער של אחוז אחד מכריע, והוא לא סובל מחוסר יכולת לנהל את הריכוז תחת לחץ מקצועי. ברוב המוחלט של המקרים הוא נמצא במצב אחר לגמרי: הוא עוד לא יודע לעשות את מה שמבקשים ממנו, והסביבה שבה הוא אמור ללמוד את זה לא בנויה טוב.

"מה לא בסדר בילד" מול "מה לא בסדר בסביבה של הילד"

בתווית עצמה יש האשמה, גם כשאף אחד לא מתכוון לכך. ברגע שאנחנו אומרים "יש לו בעיה מנטלית", מיקמנו את הבעיה בתוך הילד, והפכנו אותו למי שצריך תיקון. הצד המנטלי, כשהוא מגיע לגיל הזה, נוטה מאוד להיגרר למקום האבחוני והטיפולי.

אבל לפני שמאבחנים ילד, כדאי לעבור על ארבעה חשודים שנמצאים סביבו:

לחץ ההורים. מחקר שליווה שחקנים צעירים לאורך עונה שלמה מצא משהו חשוב מאוד: ההשפעה של לחץ הורי על רמת החרדה של הילד תלויה באקלים שבו הוא פועל. לחץ הורי גבוה בתוך אקלים שממוקד בהישג ובהשוואה לאחרים היה קשור לרמות החרדה הגבוהות ביותר ולעלייה בחרדה לאורך העונה. אותו לחץ הורי עצמו, בתוך אקלים שממוקד בשליטה ובשיפור אישי, היה קשור דווקא לירידה בחרדה לאורך אותה עונה. אותו לחץ, שתי תוצאות הפוכות, והמשתנה שהכריע הוא הסביבה.

הציפיות של המאמן. מה בדיוק נמדד כהצלחה באימון הזה, ומי קובע את זה. והאם המאמן יודע לייצר את האוטונומיה עבור הילד להתפתח בתוכה.

תנאי הלמידה באימון. האם המשימה בכלל מזמינה את הילד לפעול, או שהיא רק קיימת בחלל. ילד שאינו פעלתן או שעומד בצד לא בהכרח מסרב; לפעמים פשוט שום דבר בסביבה לא סימן לו שיש כאן משהו שהוא יכול לעשות.

הלכידות הקבוצתית, וההשפעה של המאמן עליה. מחקר שעקב אחרי שחקנים צעירים מצא שההתמדה שלהם בספורט לאורך זמן קשורה לאיכות הקשר עם המאמן ולאקלים שהמאמן יוצר. ילד שעוזב לא תמיד "ויתר". לפעמים הסביבה לא נתנה לו סיבה להישאר.

איך כשל פדגוגי מייצר בעיה מנטלית

זה לא רעיון מופשט, ויש לו מנגנון מדויק.

מכירים את דילמת מרבה-הרגליים? מרבה-רגליים מהלך לו באושר, עד שמישהו שואל אותו איזו רגל זזה אחרי איזו. הוא עוצר, מנסה לחשב, מסתבך ונופל. בפסיכולוגיה קוראים לזה שיתוק מרוב ניתוח.

עכשיו תסתכלו על אימון ממוצע. מאמן עוצר ילד באמצע ביצוע ומסביר לו בפירוט איפה בדיוק צריכה להיות הברך, מה עושה המרפק, לאן הולך המבט. הכוונה מצוינת. אבל מה שקורה בפועל הוא שאנחנו מכריחים את המוח המודע להתערב בתהליך שיודע לעבוד לבד, ומעמיסים על זיכרון העבודה יותר ממה שהוא יכול להחזיק. התנועה נעשית נוקשה, מהוססת, חסרת שטף.

ומחקר שבדק בדיוק את זה הראה דבר מטריד: כשספורטאים רוכשים מיומנות דרך ידע מפורש ומילולי, הביצוע שלהם מתפרק דווקא תחת לחץ הרבה יותר מאשר אצל מי שרכש את אותה מיומנות בדרך מרומזת. כלומר, האופן שבו לימדנו את הילד קובע אם הוא יחזיק או יישבר ברגע שיהיה חשוב.

ועכשיו תארו לעצמכם מה רואים מהצד במשחק. ילד שמתפקד יפה באימון ונתקע במשחק. איך זה נקרא? "בעיה מנטלית". ובפועל זו תוצאה ישירה של הדרך שבה לימדנו אותו.

מחקרים על מיקוד הקשב מראים את אותו הדבר מהכיוון החיובי: כשמפנים את תשומת הלב של המבצע החוצה אל המטרה, הביצוע והלמידה טובים יותר מאשר כשמפנים אותה פנימה אל מכניקת הגוף. ולצד זה נמצא שגם מתן בחירה ואוטונומיה לילד, ולו קטנה, משפר את הלמידה עצמה. אלה אינם טיפים מוטיבציוניים. אלה תנאי למידה.

מה שהמגרש יודע ללמד

וכאן נמצא העיקר. המגרש עצמו הוא המקום שבו ילד לומד להתמודד עם מצבים בתנאי שהמאמן יודע מה הוא עושה.

מאמן שיודע לעצב סביבה מייצר לילד מצבים שדורשים ממנו להחליט תחת אי-ודאות, במינון שהוא יכול לשאת. מאמן שיודע לתווך עוזר לילד להבין מה קרה בלי להגיד לו מה לעשות. מאמן שיודע לשאול את השאלות הנכונות גורם לילד למצוא את התשובה בעצמו, וזה מה שגורם לו להישאר. מאמן שיודע לשקף סיטואציה מחזיר לילד את מה שקרה בלי שיפוט. ומאמן שיודע לחזות מצבים מזהה את הרגע שבו הילד עומד להיתקע ומשנה את התנאים לפני שזה קורה.

כל אלה הן מיומנויות פדגוגיות, לא מיומנויות טיפוליות. וילד שגדל בסביבה כזו לומד להתמודד תוך כדי שהוא משחק, בלי שאף אחד ישב איתו לשיחה על חוסן.

מה שאימון מנטלי לא יכול לעשות

יש כאן גם נקודה פשוטה שכמעט לא נאמרת.

שום אימון מנטלי לא סוגר פער יכולת. כששחקן רחוק ביכולתו מהיריב שמולו, אפשר לשפר לו את הגישה ואת הריכוז, ואולי הוא ייתן פייט, אולי תהיה הבלחה ואפילו הפתעה. אבל השפעה מהותית לא תהיה, מהסיבה הפשוטה שהפערים גדולים מדי.

ולכן בגיל הצעיר ההשקעה הנכונה היא ביכולות עצמן.

הביטחון האמיתי הוא רפרטואר

המטרה שאני מחפש אצל ילד היא שהוא יידע שאין מצב שהוא לא יכול לצאת ממנו.

זה לא משפט מוטיבציוני, זו תוצאה של עבודה. ילד מגיע לתחושה הזו כשיש לו רפרטואר תנועתי רחב. מספיק פתרונות בגוף כדי שכל מצב חדש ייראה לו כמו משהו שיש לו פתרון. וכשהוא מתאמן בסביבה שמזמנת לו אי-ודאות באופן קבוע, הוא לומד שלהיתקל במשהו לא צפוי זה מצב רגיל ולא אסון.

הילד הזה לא צריך שיסבירו לו להיות בטוח בעצמו. יש לו סיבה להיות.

וזה בדיוק ההפך מילד שאומן על תבנית אחת, בתנאים קבועים, עם הוראות מדויקות. הוא ייראה מצוין באימון, וברגע שהמציאות תשתנה במעט הוא יעמוד מול מצב שבו פשוט נראה קיפאון. אז הוא ייראה לחוץ. ואז יגידו עליו שיש לו בעיה מנטלית.

ומתי כן פונים לאיש מקצוע

אין כאן קריאה לוותר על פסיכולוגיית ספורט. יש כאן טענה על סדר הפעולות.

קודם מתקנים את הפדגוגיה: את מה שנמדד כהצלחה, את כמות ההוראות, את מגוון המצבים, את האקלים בקבוצה, ואת מה שקורה בדרך הביתה במכונית. ברוב המקרים שאני פוגש, זה לבדו משנה את הסיפור.

ומה שנשאר אחרי זה – וגם כל מה שהוא קליני מלכתחילה, חרדה שמשפיעה על תחומי חיים נוספים, מצוקה שנמשכת, ילד שמפסיק לתפקד – שייך לאיש מקצוע מתאים, ואין מקום להחליפו.

אבל להתחיל שם, לפני שבדקנו מה קורה באימון עצמו, זה לבקש מהילד לפתור בעיה שהמבוגרים סביבו יצרו.

להמשיך מכאן

• למה שאקדיש זמן לאימון שלא נראה כמו כדורגל?
• סולם קואורדינציה: מה הוא באמת מפתח, ומה נדחק בזמן הזה
• בלייזפוד ואימון תגובה לאור: מה זה באמת מפתח אצל ילדים
• מוטוריקה גסה אצל ילדים: לא כמה כוח יש לו, אלא כמה כוח הוא יודע לגייס
• אימון כושר לילדים: למה מה שעובד על מבוגרים לא עובד עליהם

עיצוב סביבה, תיווך, שאילת שאלות ושיקוף הם מיומנויות שאפשר ללמוד, והן הליבה של הכשרת מאמני הילדים שלנו – 136 שעות אקדמיות שבהן לומדים איך בונים אימון שמלמד ילד להתמודד מתוך חוויה ולמידה משמעותית, במקום לתקן אותו אחר כך.

מקורות

Masters, R. S. W. (1992). Knowledge, knerves and know-how: The role of explicit versus implicit knowledge in the breakdown of a complex motor skill under pressure. British Journal of Psychology, 83(3), 343-358.
O'Rourke, D. J., Smith, R. E., Smoll, F. L., & Cumming, S. P. (2011). Trait anxiety in young athletes as a function of parental pressure and motivational climate: Is parental pressure always harmful? Journal of Applied Sport Psychology, 23(4), 398-412.
Rottensteiner, C., Konttinen, N., & Laakso, L. (2015). Sustained participation in youth sports related to coach-athlete relationship and coach-created motivational climate. International Sport Coaching Journal, 2(1), 29-38.
Wulf, G. (2013). Attentional focus and motor learning: A review of 15 years. International Review of Sport and Exercise Psychology, 6(1), 77-104.
Wulf, G., & Lewthwaite, R. (2016). Optimizing performance through intrinsic motivation and attention for learning: The OPTIMAL theory of motor learning. Psychonomic Bulletin & Review, 23(5), 1382-1414.