ילד שמפחד מהכדור, ולמה זה כמעט אף פעם לא פחד

מאת: חי סיני

"הוא פשוט מפחד מהכדור."

הורים אומרים לי את המשפט הזה הרבה, ולרוב הם אומרים אותו בהשלמה. יש ילדים שאוהבים לזוז ויש כאלה שלא, וזהו.

אני רוצה להציע קריאה אחרת של המשפט הזה, כי אחרי שנים במגרש למדתי שהוא כמעט אף פעם לא מתאר פחד. הוא מתאר ילד שחסרה לו מיומנות אחת קטנה, ושכבר הסיק מזה מסקנה גדולה על עצמו.

השרשרת שכמעט אף אחד לא רואה

זה עובד ככה. ילדה שלא יודעת לבלום כדור, או ילד שמאבד שיווי משקל כשהוא מנסה לבעוט תוך כדי ריצה, חווה במגרש כישלון קטן ופומבי. לא פעם אחת, אלא שוב ושוב, מול כל הכיתה.

ילד לא ממשיך לעשות דבר שהוא חווה בו כישלון חוזר. אז הוא נמנע. בהתחלה מהמשחק בהפסקה, אחר כך משיעור החינוך הגופני, ובסוף מהמקום שבו הילדים שלו נמצאים.

וכאן זה מפסיק להיות סיפור על ספורט. משחק הכדור בהפסקה הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם נקבעת ההשתייכות החברתית בבית הספר היסודי. ילד שנפלט ממנו נפלט מקבוצת השווים, וזה בדרך כלל מתחיל הרבה לפני שמישהו קורא לזה חרם.

הימנעות מספורט היא לא תכונת אופי. היא תוצאה, ולעיתים קרובות היא גם הסימן המוקדם ביותר שמשהו חברתי מתחיל להשתבש.

למה דווקא במגרש רואים את זה ראשונים

בכיתה הרבה דברים נשארים מתחת לרדאר. בחירת חברותא, מי יושב ליד מי, מי נשאר בחוץ. במגרש אי אפשר להסתיר את זה. מבנה האימון עצמו חושף את הדינמיקה: מי נבחר אחרון, למי לא מוסרים, מי עומד בצד בין תרגיל לתרגיל, מי צוחק ועל חשבון מי.

זו הסיבה שאני מלמד מאמנים לראות את עצמם גם כסוכני שינוי ולא רק כמי שמעבירים תרגילים. מאמן שיודע מה לחפש מזהה בדידות והדרה חודשים לפני שהן מגיעות לוואטסאפ של הכיתה, ובשלב הזה עוד אפשר לעצור אותן.

מה שהמחקר מראה

הקשר בין יכולת תנועתית לבין הימנעות אינו תחושה שלי מהשטח, יש לו בסיס מחקרי רחב. מחקר שבחן 7,175 ילדים בגילי 6 עד 14 מצא קשר הפוך ומובהק בין יכולת קואורדינציה מוטורית לבין מדד מסת הגוף, וכי עוצמת הקשר גדלה ככל שהילדים מתבגרים (Lopes et al., 2012).

שימו לב לחלק האחרון, כי הוא הכי חשוב. הפער לא נסגר מעצמו עם הגיל. הוא מתרחב.

ההיגיון מאחורי הממצא פשוט. ילד שפחות מסוגל בתנועה נמנע מתנועה, וילד שנמנע מתנועה לא מפתח יכולת ולא מפתח ביטחון. ככל שמזהים את זה מוקדם יותר, כך קל יותר לשבור את המעגל.

ההבדל בין "אני מצוין" לבין "אני מסוגל"

זו בעיניי הנקודה החשובה ביותר, ורוב ההורים מפספסים אותה.

ילד לא צריך להרגיש שהוא מצוין. הוא צריך להרגיש שהוא מסוגל. אלה שתי תחושות שונות לגמרי. "אני מצוין" תלוי בהשוואה לאחרים ולכן הוא שביר. "אני מסוגל" תלוי רק בחוויה של הצלחה קטנה שחוזרת על עצמה, והוא מה שבונה את הבסיס.

הדרך מ"אני מצליח" אל יכולת אמיתית היא קצרה. הדרך מ"אני לא מצליח" אל הימנעות קצרה עוד יותר.

ארבעה דברים שאפשר לעשות

לחפש את המיומנות החסרה במקום את הפחד. במקום לשאול למה הוא מפחד, לשאול מה בדיוק הוא לא יודע לעשות. לתפוס כדור גבוה. לבלום. לעצור תוך כדי ריצה. חיזוק קטן וממוקד במיומנות אחת עושה יותר לביטחון העצמי מכל שיחת עידוד.

לגוון ולא להתמקד. חשיפה למגוון תנועות, קפיצה, זריקה, גלגול, ריצה, כדרור והתחמקות, בונה ארגז כלים רחב שמעלה את תחושת המסוגלות הכללית. בגיל היסודי אין שום יתרון בהתמקדות בענף אחד, ויש לה מחיר.

להתחיל מהצלחה. לתת לילד לחוות שהוא מצליח בדבר קטן לפני שמעלים את הרף, ורק אחר כך לאתגר אותו במשהו מורכב יותר. זה הסדר, ולא ההפך.

להסתכל על הספורט כמעבדה לחיים. מסגרת ספורטיבית היא מיקרו קוסמוס: יש בה הפסד, תסכול, עבודת צוות והצלחה. כל אחד מאלה הוא הזדמנות לתווך לילד משהו על עצמו בסביבה בטוחה.

איך בוחרים מאמן: שבע שאלות

ההבדל בין מסגרת שתקדם את הילד לבין מסגרת שתרחיק אותו הוא כמעט תמיד המאמן. אלה השאלות שאני ממליץ לכל הורה לשאול, ואפשר לענות על רובן פשוט מצפייה באימון אחד מהצד.

• האם המאמן צועק כל הזמן?
• האם הוא מסביר לילדים את הטעות, או שופט אותם עליה?
• האם הוא מחבר בין הילדים או מקטב ביניהם?
• האם הוא מדבר באימון יותר משהוא מאפשר תנועה?
• האם הוא מזמן לילדים מגוון רחב של אפשרויות תנועה?
• האם הוא מצמצם פערים פיזיים על ידי שינוי התנאים במגרש?
• האם הוא מאפשר משחקים שדורשים קבלת החלטות, או רק חזרה על תרגילים?

קצת ממני

אני כותב את זה גם מתוך ניסיון אישי. כילד נטיתי להיחבא אל הכלים, ודווקא שיעורי החינוך הגופני ומשחקי הכדור בהפסקה היו הטיקט החברתי שלי. שם, דרך תנועה ומשחק, מצאתי מקום מזמין יותר לחזק קשרים ולהרגיש משמעותי עבור הקבוצה. זו בדיוק הסיבה שאני מתעקש על הנקודה הזו. המגרש יכול להיות המקום שמוציא ילד החוצה, והוא יכול להיות המקום שמכניס אותו פנימה. ההבדל בין השניים הוא כמעט תמיד המבוגר שעומד שם.

מה שחשוב לזכור

ספורט נהיה בשנים האחרונות משהו שילדים בורחים ממנו, ושכחנו שהוא בעיקר כיף. הכיף הזה הוא הטיפול הרגשי האמיתי, כי דרך המשחק ילדים לומדים על החיים עצמם: איך לשתף פעולה, איך להביע עמדה בכבוד, ואיך להעריך את המאמץ של מישהו אחר.

אז לפני שמשלימים עם "הוא מפחד מהכדור", שווה לשאול שאלה אחרת. האם הוא באמת מפחד, או שפשוט אף אחד עדיין לא נתן לו את התנאים להרגיש שהוא מצליח.

להעמיק

הרחבתי על הנושא הזה גם בראיון לmako. ואם אתם רוצים את התמונה המלאה, על שלושת הממדים שכל אימון טוב בונה בו זמנית, הכל נמצא בספר הדיגיטלי.

מקורות

ברונר, מ. (6 בינואר 2026). ילד שמפחד להשתתף בשיעורי ספורט בכיתה זה מי שבדרך כלל חווה חרם. mako.
Lopes, V. P., Stodden, D. F., Bianchi, M. M., Maia, J. A. R., & Rodrigues, L. P. (2012). Correlation between BMI and motor coordination in children. Journal of Science and Medicine in Sport, 15(1), 38-43.