ריצה כעונש באימון ילדים: למה זה עובד היום ועולה ביוקר מחר

מאת: חי סיני

בטח שמעתם בעבר אמירות בסגנון של: "לא הקשבת? תרוץ מסביב למגרש", "איחרת? תעשה עשר שכיבות סמיכה", "הכדור יצא מהמגרש? כל הקבוצה רצה עד הקו וחוזרת". כל מי שגדל במגרשים ובאולמות בארץ מכיר את המשפטים האלה, ורובנו שמענו אותם דווקא מהמאמנים שהכי אהבנו. אני רוצה לומר משהו כבר בהתחלה: אני חושב שהמאמנים שנותנים ריצה או מאמץ פיזי כעונש באים כמעט תמיד מכוונה טובה. הם רוצים סדר, הם רוצים ילדים שעובדים ומתקדמים, ולפעמים ריצה היא הכלי הכי זמין שיש להם ביד באותו רגע. השאלה היא לא אם הכוונה טובה, אלא מה הילד לומד מהרגע הזה, ומה הוא לוקח איתו הלאה.

עד כמה ריצה כעונש נפוצה?

יותר ממה שנדמה. במחקר שסקר סטודנטים לחינוך גופני מצאו שיותר מ-90% מהם דיווחו שהמאמנים שלהם השתמשו בפעילות גופנית כעונש, ומעל 40% דיווחו שגם המורים שלהם לחינוך גופני עשו את זה, כדי להעניש או כדי לשלוט בהתנהגות. ונקודה מעניינת נוספת היא העמדות של הסטודנטים בהקשר לנושא. הם חשבו שזה מה שהסביבה המקצועית שלהם מצפה מהם, ושבכוונתם להשתמש בזה בעתיד, כשיהיו מורים ומאמנים בעצמם.

במילים אחרות, זו לא החלטה של מאמן אחד ביום רע. זו תרבות שעוברת מדור לדור של מאמנים, ומי שקיבל ריצה כעונש כשהיה ילד, נוטה לתת אותה כשהוא עומד מול ילדים.

מה הילד לומד מהעונש הזה?

ככל שאני פוגש יותר מאמנים וילדים, כך אני משתכנע שהבעיה העיקרית בריצה כעונש היא לא הריצה עצמה, אלא הקישור. ילד שרץ סביב המגרש כי לא הקשיב, לא לומד להקשיב. הוא לומד שריצה היא מה שקורה כשמשהו הולך לא טוב.

ראיינו 12 שחקני הוקי תחרותיים, בנים ובנות בני 11 עד 13, על העונשים שהם חווים באימון. העונשים שתיארו היו הושבה על הספסל, צעקות, תרגילים גופניים, איסוף ציוד והעברה לעמדה אחרת. לפי פרשנות החוקרים, העונשים פגעו בדיוק בשני דברים שילד בגיל הזה צריך מהספורט: תחושה חיובית לגבי עצמו, ויחסים טובים עם האנשים סביבו. אמנם זה לא מוכיח קשר סיבתי, אבל זה כן פותח חלון לאיך שילדים עצמם חווים את זה.

ויש עוד משהו שאני רואה בשטח: ילד שיודע שטעות עולה לו בסיבוב סביב המגרש, יגיע לאימון הבא כשהוא חושש לטעות. הוא יבחר את הפתרון הבטוח, הוא לא ינסה את המסירה הקשה, הוא יחכה שמישהו אחר ייקח את הכדור. וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו צריכים, כי טעויות הן חלק מהלמידה, ובלי ניסוי וטעייה – אין למידה. כתבתי בעבר על כך שהרבה מהבעיות המנטליות של ילדים בספורט נולדות באימון עצמו, וריצה כעונש היא דוגמה טובה לאיך זה קורה בלי שאף אחד מתכוון.

רוב הילדים לא יהיו ספורטאים

תחשבו על הקבוצה שלכם. כמה מהם ישחקו בבוגרים? כמה יהיו מקצוענים? רובם לא. השאלה האמיתית היא אם הם יהיו אנשים בוגרים שזזים, שרצים, שמשחקים, שיש להם הרגלים טובים יותר.

בסקירה מחקרית אחרת בדקו כמה פעילות גופנית "עוברת" מהילדות לבגרות. החוקר הסיק שקידום פעילות גופנית בילדות ובגיל ההתבגרות חשוב מאוד לבריאות הציבור. המחקרים האלה לא בדקו עונשים, אבל המסקנה שלי היא שאם ההרגל עובר, גם מה שהילד מרגיש כלפי ההרגל כנראה עובר איתו. ילד שריצה מסמלת עבורו משמעות, הנאה והתקדמות, יש לו סיכוי טוב יותר להפוך לאדם בוגר שבוחר לרוץ. ילד שריצה מסמלת עבורו עונש – לא ממש.

זו גם הסיבה שאני חושב שאימון כושר לילדים צריך להיראות אחרת מאימון של מבוגרים. תנועה, ריצה, תרגילי כוח, הם לא מחיר שילד צריך לשלם עליו. הם מתנה, ותפקיד המאמן לחבר אותם לחוויה חיובית.

אז מה עושים במקום?

אני לא אומר שלא צריך גבולות באימון. צריך, וילדים רוצים אותם. אבל יש כמה שאלות שכדאי לשאול לפני שמוציאים ילד לעוד סיבוב ריצה ללא משמעות:

• מה ההתנהגות הזו מספרת לי? הרבה פעמים ילד שלא מקשיב הוא ילד שמחכה בתור יותר מדי זמן, או שקיבל הסבר ארוך מדי, או תרגיל שקל או קשה מדי עבורו. בעיות המשמעת באימון לא בהכרח מתחילות בילדים.
• האם התגובה קשורה להתנהגות? אם ילד הפריע להסבר, התגובה צריכה להיות קשורה להסבר, לא לריצה או לכל משימה פיזית אחרת. ריצה לא מלמדת להקשיב.
• האם אני מעניש את כל הקבוצה בגלל ילד אחד? כאן המחיר כפול: גם הקישור בין תנועה לעונש, וגם הכעס של הקבוצה על הילד שבגללו כולם רצים.
• ואיפה הריצה כן נמצאת אצלי? אם ריצה מופיעה באימון שלכם בעיקר כעונש, שווה להכניס אותה כאתגר, כמשחק, כמשהו שרוצים לעשות.

ואיך בונים אימון שבו הסדר נובע מהמשימה עצמה ולא מהאיום, ושבו ילד מרגיש בטוח לטעות, זו אחת השאלות שאנחנו עובדים עליהן לאורך קורס ההסמכה לאימון ילדים ונוער שלנו.

יש לכם שאלה, או מקרה מהשטח שקשור לנושא? אשמח לשמוע - כתבו לי במייל.

רוצים לקבל את התכנים שלי ישירות למייל? להצטרפות לניוזלטר

מקורות

Albrecht, R. (2009). Drop and give us 20, Seifried: A practical response to "Defending the use of punishment by coaches". Quest, 61(4), 470-475.
Battaglia, A. V., Kerr, G., & Stirling, A. E. (2017). Youth athletes' interpretations of punitive coaching practices. Journal of Applied Sport Psychology, 29(3), 337-352.
Burak, L. J., Rosenthal, M., & Richardson, K. (2013). Examining attitudes, beliefs, and intentions regarding the use of exercise as punishment in physical education and sport: An application of the theory of reasoned action. Journal of Applied Social Psychology, 43(7), 1436-1445.
Kerr, G., Battaglia, A., Stirling, A., & Bandealy, A. (2020). Examining coaches' perspectives on the use of exercise as punishment. International Sport Coaching Journal, 7(3), 306-316.
Seifried, C. (2008). Examining punishment and discipline: Defending the use of punishment by coaches. Quest, 60(3), 370-386.
Telama, R. (2009). Tracking of physical activity from childhood to adulthood: A review. Obesity Facts, 2(3), 187-195.