מאת: חי סיני
תחשבו על תרגיל פשוט. עשרה ילדים מכדררים כדור ביד בתוך ריבוע, והכלל הוא: מחיאה, מחליפים יד. שריקה, מחליפים כיוון.
שני ילדים מאבדים את הכדור באותו רגע בדיוק. מהצד זה נראה כמו אותה טעות. אבל אם עוצרים להסתכל, רואים שני סיפורים שונים לגמרי. הראשון שמע מחיאה, הבין, והתחיל להחליף יד מיד, רק שבמעבר מיד ליד הכדור ברח לו. השני כדרר חלק ונקי, אבל ברגע השריקה קפא לחצי שנייה, הסתכל על המאמן, הסתכל על החבר שלידו, ורק אז ניסה להבין מה עושים. עד שהבין, הכדור כבר התגלגל.
אותה תוצאה, שתי בעיות. והתיקון שיעזור לאחד לא יעזור לשני.
"אבל הכול מחובר"
נכון. ואני רוצה להתחיל דווקא מזה, כי זו ההתנגדות הראשונה שעולה כשמדברים על ההבחנה הזו.
אין תנועה שלא עוברת דרך המוח, ואין החלטה במגרש שלא מתבטאת בסוף בתנועה. גם המחקר מחזק את זה. במאמר שעסק בקשר בין התפתחות מוטורית להתפתחות קוגניטיבית, רוכזו ראיות לכך ששתיהן קשורות זו בזו הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. שתיהן נמשכות לאורך כל הילדות, אזורים במוח שנחשבו "מוטוריים" לוקחים חלק גם במשימות חשיבה, וילדים עם הפרעות התפתחותיות שנחשבות "קוגניטיביות" מתקשים לא פעם גם בתנועה.
ובכל זאת, קשור זה לא אותו דבר. בסקירה שבדקה את הקשר בין מיומנויות תנועה למיומנויות חשיבה אצל ילדים, הקשר הופיע בעיקר בין מיומנויות תנועה מורכבות ליכולות חשיבה גבוהות, והיה חזק יותר לפני גיל ההתבגרות. כלומר, הקשר קיים, אבל הוא לא אחיד. שני הצדדים שזורים זה בזה, אבל הם לא מתקדמים יחד באופן אוטומטי, וילד יכול להיות חזק באחד ולהתקשות בשני.
ומבחינת המאמן זה כל העניין. לא השאלה אם יש חפיפה, אלא איפה אני שם את הדגש עכשיו, עם הילד הזה.
שתי שאלות שונות על אותו ילד
כשילד מתקשה בתרגיל, אני מציע לשאול שתי שאלות נפרדות.
השאלה הראשונה היא איך הגוף שלו מתארגן. האם הוא שומר על יציבות כשהוא משנה כיוון, האם הוא יודע איפה הוא נמצא ביחס לחברים ולגבולות המגרש, האם הוא מפעיל את הכוח המתאים, האם התנועה שלו רציפה או מקוטעת. זה הצד הקואורדינטיבי, ופירקתי אותו לשבע יכולות במאמר על קואורדינציה אצל ילדים.
השאלה השנייה היא מה הוא עושה עם המידע. האם הוא קולט את מה שקורה סביבו, האם הוא מבחין בין מה שחשוב למה שלא, האם הוא מצליח להחזיק בראש כלל או רצף פעולות, האם הוא מתכנן לפני שהוא פועל. זה הצד הקוגניטיבי. הוא מנהל את התנועה, אבל הוא לא התנועה עצמה.
בדוגמה מהפתיחה, הילד הראשון נראה כמי שנתקע בשאלה הראשונה, והשני בשאלה השנייה. נראה, כי ממבט אחד עוד אי אפשר לדעת. על זה בהמשך.
מה קורה כששתי הדרישות נפגשות
בסקירה שאספה עשרות מחקרים על אנשים שעמדו או הלכו ובמקביל ביצעו משימה נוספת שדורשת קשב, העיקרון פשוט: כל עוד התנועה אוטומטית, אפשר להוסיף עליה משימה כמעט בלי מחיר. כשהתנועה עצמה עדיין דורשת קשב, שתי המשימות מתחרות על אותם משאבים, ואחת מהן נפגעת, או שתיהן.
מה אני לוקח מזה למגרש? שהשאלה החשובה היא כמה התנועה כבר אוטומטית אצל הילד הספציפי שמולי. וזה בדיוק מה שקרה לילד הראשון: החלפת יד בזמן כדרור עוד לא אוטומטית אצלו, וברגע שנוסף אות שצריך לזהות ולהגיב אליו, התנועה שעוד דרשה קשב היא זו שהתפרקה.
ויש גם צד שני. במחקר על היכולת להחזיק מידע בראש ולעבוד איתו אצל ילדים, נמצא שהמבנה הבסיסי שלה קיים כבר בגיל צעיר, אבל הקיבולת שלה ממשיכה לגדול משמעותית לאורך כל שנות בית הספר. כלומר, כלל עם שני אותות הוא לא אותו עומס עבור ילד בן שבע ועבור ילד בן שתים־עשרה, גם אם שניהם מכדררים באותה רמה. עם הצעירים כדאי להתחיל מאות אחד.
איך בודקים במגרש: מורידים שכבה אחת
לא צריך מבחן מעבדה כדי לדעת איפה הילד נתקע. צריך להוריד דרישה אחת, ולראות מה קורה לשנייה. ומחליטים לפי כמה חזרות, לא לפי ניסיון אחד.
הבדיקה הראשונה: מורידים את האותות. "תחליף יד מתי שאתה רוצה." אם הכדור עדיין בורח בכל החלפה, הקושי בתנועה עצמה, וזה המקום לעבוד בו. אפשר להאט, לתת כדור גדול יותר, להחליף יד בעמידה ולא בתנועה, ורק אחר כך להחזיר את הקצב.
הבדיקה השנייה: משאירים את האותות, ומורידים את הכדור. הילד הולך בתוך הריבוע, במחיאה מחליף יד שמונפת למעלה, ובשריקה מסתובב. אם הוא עדיין מתבלבל, הקושי בזיהוי האות ובתגובה אליו, ולא בכדור. ויש בדיקה של שנייה אחת: לעצור אותו ולשאול "מה עושים כשיש שריקה?". אם הוא עונה נכון, הוא זוכר את הכלל, והקושי הוא בהחלטה תחת לחץ זמן. כאן מפשטים: אות אחד במקום שניים, ורק כשהוא יושב, מחזירים את הכדור. אפשר גם לעבור לאות שרואים במקום אות שומעים, רק שזה כבר שינוי של משתנה נוסף, ולכן כדאי לעשות אותו בנפרד.
ויש תוצאה שלישית: הילד מצליח בשתי הבדיקות. מכדרר נקי כשאין אות, ומגיב נכון כשאין כדור. כאן הקושי לא באף אחד מהרכיבים, אלא בשילוב שלהם, ולכן גם לא מתקנים אף אחד מהם. מחברים אותם מחדש בהדרגה: אות אחד, קצב איטי, ורק אחר כך מוסיפים.
אותו היגיון עובד בכל תרגיל. ילד שנופל מספסל נמוך כשמבקשים ממנו לזכור את סדר התחנות שאחריו: האם הוא עובר את הספסל, נגיד שלוש פעמים מתוך חמש, כשאין לו מה לזכור? ילד שזורק לא מדויק לחבר שמסמן לו יד: האם הוא פוגע, שלוש מתוך חמש, כשהמטרה קבועה ולא צריך לבחור? בכל פעם השאלה זהה: מה נשאר מהקושי כשמורידים שכבה אחת.
אתגר במקום הנכון
למה זה משנה? כי ילד לומד מהאתגר רק כשהאתגר נמצא במקום שבו הוא יכול להתמודד איתו.
בתחום של למידה מוטורית יש מסגרת שמתארת בדיוק את זה. לפיה, הלמידה תלויה במידע שהלומד מקבל מתוך הביצוע שלו, והמידע הזה מועיל כשהקושי של המשימה מותאם לרמה של מי שמבצע אותה. משימה קלה מדי מספקת מעט מידע ללמידה. משימה קשה מדי מספקת יותר מידע ממה שהלומד מסוגל לעבד. ויש הבחנה חשובה בין הקושי של התרגיל כפי שהוא כתוב על הדף, לבין הקושי שהוא מציב בפועל ללומד מסוים. במילים פשוטות: אותו תרגיל בדיוק יכול להיות קל לילד אחד וקשה מדי לחבר שלידו.
ועכשיו תחשבו על שני הילדים מהפתיחה. בלי ההבחנה הזו, סביר שכל אחד מהם יקבל את התיקון שמתאים לשני. הראשון ישמע שוב הסבר על הכלל, שאותו הבין מצוין. השני יקבל תיקון לטכניקת הכדרור, שהייתה תקינה לגמרי. שניהם ימשיכו להיכשל, וכל אחד מהם ילמד בעיקר שהתרגיל הזה לא בשבילו.
אותו דבר קורה גם בכיוון ההפוך, כשמוסיפים לתרגיל צבעים, מספרים ופקודות וקוראים לזה "אימון קוגניטיבי". השאלה היא לא כמה מידע יש בתרגיל, אלא האם זה המידע שהילד צריך ללמוד לעבד, ובמינון שהוא יכול להחזיק. כתבתי על זה במאמר על בלייזפוד ואימון תגובה לאור.
ובסוף, מחברים בחזרה
ההבחנה הזו היא כלי בדיקה, לא תוכנית אימון. המשחק עצמו תמיד דורש את שני הצדדים יחד, ולכן המטרה היא לא להפריד ביניהם לתמיד. מורידים שכבה כדי להבין איפה הקושי, מחזקים את מה שחסר, ואז מחזירים את השכבה שהורדנו, בהדרגה, עד שהילד מתמודד שוב עם המצב השלם.
וזה גם לא אומר שכל טעות צריכה בדיקה. לפעמים ילד פשוט מאבד ריכוז לרגע, וזה בסדר. ההבחנה נחוצה כשהקושי חוזר על עצמו, אצל אותו ילד, באותו סוג של מצב.
אני מזמין אתכם לבחור באימון הבא ילד אחד שנתקע שוב ושוב באותו תרגיל, ולהוריד לו שכבה אחת. מה נשאר מהקושי?
כי ילד שנכשל בתרגיל לא תמיד נכשל מאותה סיבה כמו הילד שלידו, ומאמן שיודע להבחין בזה לא צריך לנחש.
איך בונים תרגיל שאפשר להוסיף לו ולהוריד ממנו שכבות, ואיך קוראים במגרש מה כל ילד צריך עכשיו? על זה בדיוק אנחנו עובדים בקורס ההכשרה לאימון ילדים ונוער בספורט, בשטח ועם ילדים אמיתיים.
יש לכם שאלה, או מקרה מהשטח שקשור לנושא? אשמח לשמוע - כתבו לי במייל.
רוצים לקבל את התכנים שלי ישירות למייל? להצטרפות לניוזלטר
מקורות
Diamond, A. (2000). Close interrelation of motor development and cognitive development and of the cerebellum and prefrontal cortex. Child Development, 71(1), 44–56. https://doi.org/10.1111/1467-8624.00117
Gathercole, S. E., Pickering, S. J., Ambridge, B., & Wearing, H. (2004). The structure of working memory from 4 to 15 years of age. Developmental Psychology, 40(2), 177–190. https://doi.org/10.1037/0012-1649.40.2.177
Guadagnoli, M. A., & Lee, T. D. (2004). Challenge point: A framework for conceptualizing the effects of various practice conditions in motor learning. Journal of Motor Behavior, 36(2), 212–224. https://doi.org/10.3200/JMBR.36.2.212-224
Ruffieux, J., Keller, M., Lauber, B., & Taube, W. (2015). Changes in standing and walking performance under dual-task conditions across the lifespan. Sports Medicine, 45(12), 1739–1758. https://doi.org/10.1007/s40279-015-0369-9
van der Fels, I. M., te Wierike, S. C., Hartman, E., Elferink-Gemser, M. T., Smith, J., & Visscher, C. (2015). The relationship between motor skills and cognitive skills in 4–16 year old typically developing children: A systematic review. Journal of Science and Medicine in Sport, 18(6), 697–703. https://doi.org/10.1016/j.jsams.2014.09.007


